פינחס זה אליהו? - מרדכי משיח

הפטרת פינחס בדרך כלל אינה נקראת כיוון שהיא נדחית על ידי ההפטרה הראשונה מתוך תלתא דפורענותא. כידוע, ההפטרה באה לבטא את הנושא המרכזי בפרשה, כתחליף לקריאת התורה בדורות בהם הקריאה נאסרה. הנושא שחז"ל בחרו כעיקרי בפרשה הוא קנאות פינחס, שבכלל מופיע בפרשה הקודמת. את קנאות פינחס חז"ל הציגו לנו בעזרת קנאת אליהו- כפי שידוע בחז"ל פינחס הוא אליהו- ורבים שאלו כיצד האריך שנים כל כך. אך ממש היה קשה לי מדוע נדחקו הפרשנים לכך שהרי ישנם הרבה ביטויים בחז"ל כמו "יעקב אבינו לא מת" או "דוד מלך ישראל חי וקיים". ולא ראינו שעל יעקב או על דוד שאלו איך לא מתו; היה ברור שמהותו היא שלא מתה, שעם ישראל הינו חיי יעקב ומלכות ישראל הינה חיי דוד ועל פי זה ברצוני לומר שפינחס הוא אליהו במהות ולא בגוף, וכעת נשאר לברר מהו פינחס ומהו אליהו וכיצד פינחס הוא אליהו.
בהפטרה, חז"ל בחרו את הירידה של אליהו מבאר שבע למדבר והליכתו להר חורב בתור נקודת ההשוואה לפנחס, את ההליכה של אליהו אל הר חורב משווים הפרשנים למשה, וגם את צום הארבעים יום ואת ההגעה להר והכניסה למערת משה. שיא ההשוואה לפיכך צריך להיות שיחת ה' עם אליהו בהר. לפני שנדון במפגש ה' עם אליהו נקדים כמה הקדמות.
בהקשר של שקר יעקב בפרשת הברכות אומר הנצי"ב (א):
"דְיש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה' גם אותם,
ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המוות דודאי שמזדמן עיתים
שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המוות שעל פי רוב הוא ממית, וגם
בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא, ובצמצום שלא
יוסיף כל שהוא ויסתכן. כל מידה רעה המה טובים לשעה רצויה... רק יש
להיזהר שלא ליהנות ממנה כלום, ולא דמי לעושה מצווה דאף על גב שנהנה,
גם כן המצווה במקומה עומדת, מה שאין כן עבירה לשמה, ההנאה שמגיע
להגוף מזה בעל כרחו הוא עבירה".

הגמרא ביבמות (ב) אומרת: "כל שיש בו שלשה סימנים הללו (הרחמנים, הביישנים וגומלי חסדים) ראוי להידבק באומה הזו" וכן אמרו (ג): "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו".

(הערות:
א הרחב דבר בראשית, כז, ט ד"ה "שני גדיי עיזים".
ב עט.
ג ביצה לב:
)

וכן אומר הרמב"ם (א):
"כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להן חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא".
ולכן כשהמידות טובות לא צריך בדיקה, אך כשהמידות לא טובות נחוצה בדיקה. הריגה בקנאה אינה כהריגה על ידי בית דין, משום שהריגה בבית דין מתבצעת לאחר גמר דין והרי כאילו האדם כבר מת ורק צריך להורגו בפועל, אך בהריגה בקנאה הרי לאדם זה אי אפשר לעשות דין ואין זה הריגת אדם מת למרות שחטא, כיוון שלא נגמר דינו ולפיכך זה ממש רצח; מעשה זה צריך בדיקה מדוקדקת- האם ההריגה היא לשם שמים או שיש בזה הנאה מסוימת. בקנאת פינחס ברור שלא היו צדדים פרטיים ולא נהנה מכך הנאה פרטית. יתרה מזאת- אם זמרי היה הורג את פינחס הוא היה פטור כיוון שפינחס נחשב רודף (ב) ולפיכך קנאת פינחס הייתה מושלמת ומגיע לו שכר. אמנם, השכר אינו מגיע לו על מעשה זה ספציפית- כמו שאפשר לראות; התורה הפרידה לגמרי בין מעשה פינחס לשכרו על ידי חלוקה לשתי פרשיות, אך ברור שהשכר קשור למעשה. אפשר לומר שמעשה פינחס גילה לנו מי הוא וכעת כשאנו יודעים מי זה פינחס מגיע לו שכר. רואים זאת גם כשהוא מקבל את שכרו, שנזכר שם "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו ג" – לאלוקיו בלבד ולא לעצמו.

ועכשיו כשהבנו כי פנחס הינו המקנא המושלם, נשאר רק לשאול: האם פינחס הוא אליהו?

כשאליהו מגיע להר חורב הוא נכנס למערה, (שהיא מערת משה בה ה' אמר לו "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי") (ד). משה הוא סמל הסנגוריה על עם ישראל ולעומתו, אליהו איש הדין לא שייך לשם, ולכן מיד ה' שואל אותו "מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ?" (ה). עונה אליהו שקינא לשם שמים ולכן מעשיו היו מוצדקים; "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָ-אֹות, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (ו).

אומר לו הקב"ה- 'בריתי, שמא בריתך?' זו בריתי ולא בריתך, לכן תפקידי להענישם ולא תפקידך. אומר אליהו "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ", אומר לו ה'- 'מזבחותיי, שמא מזבחותיך?'. אומר אליהו "וְאֶת- נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב", אמר לו 'נביאי, ואת- מה אכפת לך?'. אמר אליהו "וַיְבַקְשׁוּ אֶת- נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ", ויצאה קנאתו לחולין- "קנא קנאתי...כי...ויבקשו את נפשי לקחתה". (ז)

(הערות:
א הל' איסורי ביאה יט יז
ב סנהדרין פב.
ג במדבר, כה, יג
ד דברים ה,כז.
ה מלכים א ,יט, ט.
ו מלכים א, יט, י.
ז שיר השירים רבה, א, לט.
)

המשך: כלומר- 'לכן באתי לפה, כדי שזכות משה תגן בעדי ובזכות המקום הקדוש הזה לא יאונה לי כל רע'. מיד ה' אומר לו "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה'" (א) ואני אשמור עליך. אך המקום הזה לא שייך לך. שלושה דברים עשה אליהו ללא ציווי ה'; גזר רעב על כל ישראל שלוש שנים עד שמתו רבים בישראל, הטיח דברים כלפי מעלה כשבן האישה הצרפתית מת והחיה אותו, הקריב קורבן והוריד אש מן השמים מחוץ למקדש (בכרמל). כשהתגלתה קנאת אליהו כחולין, ה' מלמדו שאין זו הדרך; ה' מעביר מולו רוח שמרמזת לו על הרעב שגזר ברוח כעסו לעצור הטל והמטר, ואומר לו שלא ברוח ה'. אחריה מעביר לפניו את הרעש שמרמז לו על בן הצרפתית שהטיח דברים כלפי מעלה להחיות את הבן, ואומר לו שלא ברעש ה'. אחריו מעביר לפניו את האש שמרמזת לו על בנין המזבח שהוריד לו אש מחוץ למקדש, ואומר לו שלא באש ה'. ואחריהם מגיע שקט- קול דממה דקה על שנשתתקה ממנו הנבואה. כעת שאליהו מבין שנכנס למקום שלא שייך אליו כיסה פניו, ויצא לעמוד בפתח המערה. יצא אך לא לגמרי, ולכן נשאל מיד שוב מה לו פה, 'הרי בגלל מעשיך אינך שייך למקום זה!' ועל זה עונה שכל מעשיו היו לשם שמיים וקנאתו לא הייתה חולין "קנא קנאתי לה'"- לשם ה', "כי עזבו בריתך בני ישראל" לכן היה ראוי שיענשו בעצירת גשמים, שכן כתוב: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת- הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר" (ב). "אֶת- מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ", ולכן בניתי מזבח לקדש את שמך באש לעיניהם, "וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" לכן הרגתי את נביאיהם, "וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" ולכן היה מתחייב שאצטער בצער האלמנה ואחיה את בנה לאחר שהייתה נפשי בכפה. ובזה התנצל אליהו על אשר עשה שלא בציווי ה' ואמר שעשה הכול על פי דין כדי לשמור על קדושת ה'. וכעת כשאליהו העמיד את כל מעשיו לשם שמיים, ה' מורה לו להמליך את חזאל למלך על ארם, ואת יהוא בן נמשי למלך על ישראל, ואת אלישע לנביא במקומו, והם יקנאו את קנאת שם ה' במקום אליהו. ואליהו, שפעל לשם שמיים, לא ייענש, אך גם להישאר בעולם אינו יכול: כיוון שקנאה זו הייתה צריכה להיות בימי אליהו ואחאב, ובעקבות כניעת אחאב לה' היא לא צריכה לצאת עכשיו, אלא רק בימי יהוא ואלישע, אליהו יעלה לשמיים והקנאה תעלה איתו. כעת הגיע זמן בו צריך לבקש רחמים על עם ישראל.

"פינחס", זה אליהו.

(הערות:
א מלכם א י"ט, י"א.
ב דברים י"א, ט"ז-י"ז.
)

עם זה שאליהו הוא הקנאי המושלם, יש עליו ביקורת מאוד חריפה.

אם אליהו כ"כ בסדר למה הקב"ה מחליף אותו? ואם התשובה שלו כ"כ טהורה למה ה' שואל אותו שוב? ולא כ"כ אהבתי את מה שעשית למחזה שם, אליהו לא משנה את מה שהוא אומר, וזה שאתה יכול להגיד שברוח כעסו הוא גזר זה לא אומר שזה מקביל לרוח.

אתה כותב טוב, יותר אהבתי את המאמרים הקודמים שלך.

אני לא רואה צורך לשייך את הרוח, הרעש, האש והדממה וכן את תשובתו של אליהו למעשים ספציפיים. חוץ מזה, אנו מוצאים במקומות רבים חוסר פירוט בהוראות ה' לנביאים כפי שהן מופיעות במקרא ביחס לביצוען בפועל, ולכן לא מפריע לי לומר שבניית המזבח נעשתה בהוראתו/באישורו של הקב"ה. בכלל, אליהו במעמד הר הכרמל נראה מאד מתואם עם ה'. אני גם לא מקבל את הטענה שאליהו "גזר" בצורת נגד רצון ה', אני לא שמעתי על דרך לכפות עליו מהלכים. ברור שאליהו מקבל קרדיט גדול מאד לפעול כראות עיניו (בלשון חז"ל "מפתח של גשמים"), ואף על פי שה' טורח להזכיר לו ללא הרף ובאמצעים שונים ומשונים את המחיר של מעשיו, הוא משתף אתו פעולה.
בכלל(כאן אני קצת גולש מהמאמר ועמכם הסליחה), אני לא מקבל את השיטה שמתייחסת לאליהו כניסוי כושל או משהו כזה.לאליהו היה תפקיד חשוב, אלא שהוא הסתיים, ואלישע לא היה מצליח כל כך אלמלא הרושם העצום שיצר אליהו. צריך להפנים שהקב"ה הוא לא רק א-ל רחום וחנון אלא גם א-ל קנא ונקם, ועם שחוטא ועובד את הבעל מגיע לו שיעצר הגשם. עיינו "והיה אם שמוע".
ובכל זאת, יהי רצון שיתקיים בנו בקרוב "ואתנה מטר על פני האדמה"