צרעת

יש בפרשת תזריע פרשייה שאומרת:
(ט) נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
(י) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת:
(יא) צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא:
(יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:
(יד) וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא:
(טו) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא:
(טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן:
(יז) וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא:
יש כאן שני דינים בסיסיים:
א. אדם שיש לו נגע ובתוכו בשר חי, כלומר נורמלי, לא מצורע- בניגוד לנגע רגיל שקודם מסגירים אותו, את הנגע הזה מטמאים מיד, בלי הסגרה
ב. אדם שמצורע בכל גופו, "מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן", טהור לחלוטין.
הדינים האלה באים בזיקה אחד לשני, כפי שאפשר לראות בבירור בפסוקים. בעצם אלה שני מקרי קיצון, אחרי שדיברנו על נגע רגיל, יש פה נגע שנטמא מיד, בלי הסגרה, ונגע שלא מטמא כלל.
ולכאורה זה אבסורד. זה היה צריך להיות בדיוק הפוך! נגע חלש, שאפילו בתוכו יש בשר חי, היה צריך להיות טהור, או לפחות לא יותר מנגע רגיל, ואילו אדם שכל גופו מנוגע- הוא הכי מצורע שיכול להיות! למה הוא טהור?

בס"ד

ברצוני להפנותך לכמה הלכות במסכת סנהדרין

א)נידון למיתה שיש רוב של אחד לחיוב דנים ביניהם עד שיהיה רוב של שניים לחייב או אחד לזכות
ב)נדון למיתה שיש רוב של ניים למיתה נהרג
ג)נידון למיתה שיש רוב של אחד לזכות ניצל(קל וחומר שניים)
ד)כולם מזכים זכאי(כמה מפתיע)
ה)כולם מחייבים...זכאי
כי לא יתכן שלא ימצאו בו נקודת זכות אחת
ואידך זיל גמור